בשנים האחרונות נתקלים אנו בשימוש גובר והולך במושג "נוער בסיכון" המתאר אוכלוסיות נוער הנמצאות או עלולות להימצא במצבי סיכון פיזיים, נפשיים או רוחניים.
התווית של נוער בסיכון מודבקת כיום לקבוצות נוער שונות על ידי מומחים ממקצועות שונים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים וכו') ועל ידי מומחים מארגונים שונים (ארגוני רווחה, ארגוני חינוך, ארגוני טיפול).
תווית זו של הגדרת אוכלוסייה כ "אוכלוסייה בסיכון" באה על רקע ניסיון מתמיד של שירותי חינוך ורווחה לפתח תוכניות מניעה אפקטיביות להתמודדות עם תופעות חברתיות בקרב בני נוער וצעירים. תווית זו מכוונת לזיהוי מוקדם של אוכלוסיות שבהן גורמי סיכון סימני סיכון כלליים או ספציפיים, המכתיבים את דרכי ההתמודדות וההתייחסות המכוונות לקבוצות אלו על ידי השירותים הקהילתיים.
טוענים שכל בני הנוער נמצאים בגיל ההתבגרות נמצאים במצב סיכון כזה או אחר. דרייפוס לעומתם, טוען ומעריך שרק כמחצית מכלל בני הנוער גילאי 10 – 17 נמצאים בסיכון, וכרבע מהם נמצאים בסיכון גבוה. לעומת ההשקפות הללו מציגים החוקרים מאלס ולואיס, " מצב ורוד ", וטוענים שמרביתם של בני הנוער כיום מצליחים להסתדר מצוין, ורק אחוזים קטנים מאוד נמצאים בסיכון לפגיעה או לכישלון.
הבדלים אלו בהגדרת תופעת "הנוער בסיכון" משקפים בצורה הבולטת ביותר את הראייה השונה של אנשים שונים את אותה תופעה. ההגדרות השונות מכתיבות בהכרח את הגישות השונות וההדגשים השונים של ארגונים שונים העוסקים בנושא זה גם בישראל.
ב – 1998 הוקמה לראשונה בישראל עמותה שתפקידה לפעול בקרב אוכלוסיות נוער בסיכון. לראשונה התכנסו כל משרדי הממשלה, המפעילים שירותי בריאות, רווחה וחינוך ל"אוכלוסיות נוער בסיכון", לפעולה מתואמת ומשותפת במסגרת עמותת "אשלים" – עמותה לתכנון ופיתוח שירותים לילדים ובני נוער בסיכון ומשפחותיהם (בשיתוף הג'וינט) .
מהי הגדרה או האבחנה של "נוער בסיכון" בישראל? מהו היקף התופעה? מהי שכיחותה? וכיצד הגדרות ואבחנות אלו משפיעות על תוכניות מניעה והתערבות בקרב הנוער? בשאלות אלו מתלבטים גורמי חינוך וטיפול רבים בישראל.
נדמה כי השאלה הזו העסיקה ועדיין מעסיקה את גורמי הרווחה בישראל. בכל פעם שמנסים להגדיר, המצב החברתי במדינה משתנה ומשפיע ישירות כמובן על מצבם של בני הנוער וגם על ההגדרה מיהו בסיכון או מסוכן לחברה בישראל.
